"פוסו" החתולה הראשונה שהיתה לי , כאשר גרתי מחוץ לבית הוריי – היא זו שפתחה בפניי את העולם של החתולים בקהילה.
זה היה לפני שנים רבות – בתל-אביב של אז – והיא היתה שונה לגמרי בכל הנוגע לחתולים בקהילה .
אימצתי את "פוסו" לליבי ולחיי ואהבתי אותה אהבה מלאה.
יום אחד החלטתי לקחת אותה לטיול מחוץ לדירה ועשיתי זאת בעזרת רצועת בטן. (לא הייתי מומחית בכל הנוגע לחתולים בימים אלו…). החיים למטה בחצר, כך התברר לי, היו שונים לחלוטין מאלו של החיים של "פוסו" בדירתי.
בפעם הראשונה בחיי – שמתי לב לכך שיש חתולים ברחוב, או יותר נכון, בחצר הבית , והם נראים לא ממש טוב, בלשון המעטה.
למרות שבמשך כל שנות ילדותי תמיד היו לנו חתולים וכלבים, הרי שמעולם לא נתתי את דעתי בכל הנוגע לחיים של החתולים ברחוב. הם היו, כמו שהם עדיין לגבי אנשים לא מעטים , בחזקת "חיות בחשיכת הליל". מין חיות שאין להם מעמד כלשהו, והם "רואים ואינם נראים".
אני חייבת לציין, שבפעם הראשונה שראיתי אותם באמת , ביום ההוא ש"פוסו" לקחה אותי לטיול בחצר,
הייתי בהלם מוחלט! איך ייתכן שיש חתולים , זהים לחלוטין לזו שאני כל כך אוהבת ואשר גרה איתי בדירתי,
שאין איש הדואג ומטפל בהם! שאלתי את עצמי איך בעצם הם חיים? ממה הם ניזונים? מי דואג להם כאשר הם פצועים, חולים וכאשר הם זקוקים לעזרה כלשהי? לפתע הם נראו לי "הומניים" לחלוטין, וחלק מהותי מחיי!
לא יכולתי להתעלם מהם עוד, והייתי המומה מכך שאני אולי היחידה (כך הרגשתי במשך שנים לא מעטות), ששמה לב אליהם ומעוניינת מאד לעזור להם.
לאט לאט התחלתי להוריד להם מזון ומיים, ובכל פעם הכרתי עוד חתול ועוד חתולה שהצטרפו ל"מעגל החברתי".
נתתי להם שמות והם התרגלו אליי ולשעות ההאכלה שלהם, וממש התאהבתי בכל אחד ואחת מהם!
הם הפכו לחלק מהותי בחיי ולא יכולתי עוד לדמיין יום עובר מבלי שאדאג להם בכל מה שנחוץ!
חיפשתי מזון מתאים עבורם , וזו כמובן תמיד משימה כלכלית לא פשוטה.
נסעתי לחו"ל – לאנגליה, ולמדתי כל מה שיכולתי בנושא החתולים ברחוב, ואף רכשתי את המלכודת והציוד הנחוצים כדי לעקר ולסרס אותם.
איתרתי גם וטרינר כאשר חזרתי ארצה, אשר התחיל בהנחייתי לבצע את הניתוחים הנחוצים והמשכתי ואף עזרתי לאנשים רבים שטיפלו בחתולים ברחוב.
וגם – חיפשתי כמובן את המקום האידאלי להאכיל אותם וכאן נכנסו אנשים נוספים לתמונה… כן, השכנים…
יום אחד שמעתי צעקות אימים כאשר האכלתי את החברים החדשים שלי, ולא הבנתי.
לא הבנתי איך האכלה של יצורים מקסימים כל כך, שכל מה שהם רוצים הוא באמת רק לשרוד ובתמורה הם
נותנים לנו , בני האדם כל כך הרבה – לא הבנתי כיצד זה גורם לרגשות קשים ושליליים כל כך מצד בני אדם,
שלכאורה נראים "נורמליים".
צעקות השבר של השכנה מקומת הקרקע, כאשר היא "גילתה" שיש מי שמאכיל ודואג לחתולים, זיעזעו אותי,
ואולי בפעם הראשונה בחיי (והייתי כבר בשנות העשרים שלי), ראיתי רוע טהור מהו.
כל הזעם והשנאה שהיה לשכנה בשל כל מה שנעשה לה כל השנים, והיא כנראה עברה שנים לא קלות בקרב
בני האדם – הופנו באחת לכיוון החתולים חסרי האונים! זה היה קשה ומזעזע.
כמובן, שהגנתי על החתולים בכל כוחי ומאודי וכאן התחלתי למעשה את פעילותי הציבורית למען החתולים ברחוב באשר הם ! הקמתי את "העמותה למען החתול בישראל" , כאשר מטרתי העיקרית היא לשנות את היחס של החברה הישראלית לחתולים – ברחוב וגם בבית.
אז רע יכול להביא לטוב, בסופו של דבר, ונראה לי , שנים רבות לאחר מכן, שיש סדר ואין דברים שקורים סתם כך.
השכנה קראה כמובן לעירייה, שבאותה תקופה נהגה להגיע בזריזות יחד עם שקיות רעל מזוויעות ולנהוג בחתולים כמו שנוהגים במכרסמים ופשוט להרעיל אותם למוות אכזרי וקשה ביותר.
התנגדתי פיזית כמובן להרעלה, ואף התעמתתי עם פקחי העירייה בתחנת המשטרה ולאחר מכן, במשרדי המחלקה הוטרינרית.
הספור לא הסתיים, ולצערי הרב, השכנה אף הצליחה להרעיל את החתולים בעורמה, כאשר שהיתי בחופשה מחוץ לבית.
זה היה זרז נוסף לפעילותי למען החתולים, ובעזרת אנשים טובים נוספים – הגעתי לראש העירייה דאז, שלמה להט (ציץ') ולראש המחלקה הוטרינרית דאז – שניהם מאד זכורים לרע בכל הנוגע ליחסם לחתולים.
התעמתתי איתם, ופיזית התנגדתי לכל פעולה נגד החתולים.
הם לא הבינו את הנושא כלל, ונראה להם סביר לחלוטין להרעיל חתולים.
כל קידמה ושינוי בנושא לא עניינו אותם, וכנראה שזו אולי אחת הסיבות לכך שהם לא המשיכו בתפקידם עוד זמן רב לאחר מכן…
ימים חדשים הגיעו במהרה, וראש עירייה חדש ,מר רוני מילוא, יחד עם ראש מחלקה וטרינרית חדש – ד"ר צבי גלין- נכנסו לתפקידם, ואז הנס התרחש: ד"ר גלין הבין מייד את אשר הסברתי לו – בכל הנוגע לחשיבות ההתמודדות הנכונה עם החתולים ברחוב דרך ביצוע עיקורים וסירוסים המוניים והפסקת כל הרעלות באופן מיידי.
ד"ר גלין, בגיבוי מלא של מר מילוא, עשה צעד חלוצי מדהים ויוצא דופן בארץ והוא בהחלט בין החלוצים בעולם בתחום – כאשר עבד בשיתוף פעולה מלא עם "העמותה למען החתול בישראל" שהקמתי ממש לצורך זה של עזרה לחתולים ברחוב, והקים את המרפאה העירונית הראשונה בישראל למען עיקורים וסירוסים חינם לחתולים החיים ברחוב בתל-אביב! (בשנת 1994).
אישית המשכתי כל השנים להאכיל במסירות רבה את החתולים ברחוב – גם כאשר הייתי בחופשות או חלילה חולה, דאגתי למחליף וגם כאשר עברתי דירה – דאגתי לחתולים בכל יום ויום ואף העברתי איתי את כל מי שהיה צמוד אליי.
במשך השנים , קבוצות החתולים – כמאה בערך, בארבעה מקומות שונים, שאני מטפלת בהם , הפכו לחברים הטובים והנאמנים ביותר שלי! המדיטציה והרוגע שלי מגיעים כאשר אני מאכילה ומטפלת בהם – בכל יום ויום. בקיץ הלוהט ובחורף הקשה – כאשר אני מרגישה נהדר וגם כאשר קצת פחות. וכאשר אני בחופשה – יש תמיד את שניים או שלושה האנשים שמחליפים אותי במשך שנים.
הרגע המקסים שלי בכל יום – הוא זמן האכלת החתולים!
קשה מאד לתאר מה עושה לי ההאכלה של החתולים ברחוב, אבל אני בטוחה שזו מעין התמכרות חיובית ביותר!
אני פשוט לא יכולה מבלי לראות אותם פעם ביום , בשעות ההאכלה.
ואני תמיד מקפידה על שעות קבועות ועל מיקום נוח , כדי להימנע משכן העלול לפרוק זעמו מהחיים על החתולים.
זו תמיד הליכה בין הצללים – תמיד בשעות החשיכה , ותמיד בשקט , כדי ששכנים ועוברי אורח לא יציקו לי ולחתולים.
ראה לי שתמיד מדובר במעין מאבק – בין הטובים ובין הרעים…
ועדיין אני לא מבינה, מה גורם לאנשים להוציא את הכי רע שבהם (ובנו, מאכילי החתולים – את הכי טוב)- כאשר הם רואים אנשים המאכילים חתולים ברחוב.
צעקות, חרפות וגידופים הם לעיתים מנת חלקי.
לפעמים , אני מתעמתת ועונה ואף כותבת להם אישית , ולפעמים פשוט מתעלמת ומקווה שהם לא יעשו דבר מה רע לחתולים האהובים עליי כך כך.
אני יודעת שאני עושה למען החתולים את הכי טוב שאפשרי – מחפשת ומאתרת להם מזון ראוי, דואגת למיים טריים, מעקרת ומסרסת במועד כל חתול חדש המגיע לנקודות ההאכלה, מטפלת שגרתית בכל מי שזקוק לכך ועדיין אני יודעת , שהם חשופים להמון סכנות ברחוב, ולעיתים אף מוצאת חבר , אחד מהם, דרוס.
אין לי ספק, אחרי שנים רבות של ההאכלה ולימוד מעמיק של הנושא, במקביל לעיסוק מקצועי בתחום והשתתפות בכנסים בעולם – ורכישת ידע רב ביותר, שמקומם של החתולים ברחוב, כנישה אקולוגית, חשוב מאד.
חשוב מאד עבורנו בני האדם.
החתולים ברחוב נמצאים בכל מקום בעולם בו יש בני אדם!
הם זקוקים לנו למחייתם ויחד עם זאת אנחנו זקוקים להם לא פחות!
הם מופלאים כל כך והאנרגיות שלהם עוטפות אותנו ועוזרות לנו להגיע אליהם ולדאוג להם בכל מחיר.
הם נמצאים בנישה , ברחוב, אותה הם בחרו והם מסוגלים לחיות ולשרוד גם בתנאים הקשים ביותר.
זהו מקומם.
תפקידנו, בני האדם , לגמול להם על כל הטוב שבהם ועל כל מה שהם עושים למעננו בסביבתנו.
ולעשות זאת בדרך של עיקורים וסירוסים המוניים, האכלה קבועה של מיים ומזון איכותי, וכמובן הגנה מפני פגעי אדם וטבע.
זהו המעט שאנחנו , ואני , יכולים לעשות למענם – היצורים המופלאים הללו, שהולכים בין הצללים, ממש כמונו, המאכילים שמגיעים בהחבא כדי לעזור ולהעזר בהם.
מי עוזר יותר למי? מי הזקוק יותר מבינינו? אלו תמיד השאלות שאני שואלת את עצמי, כאשר אני מגיעה להאכיל את כל החברים שלי, אחרי יום קשה , וכאשר אני חוזרת הביתה מלאת אנרגיות נהדרות שהם סיפקו לי למכביר, כתודה על האהבה והטיפול שאני מעניקה להם. אז , לי התשובה ברורה – חיי לא יהיו אותם חיים בלעדיהם ואני חבה להם הרבה יותר מאשר אוכל לכתוב.
